מטרת הטיפול בילדים עם קשיי תקשורת, להפוך את התקשורת המילולית לחוויה טובה ומתגמלת, לא מאיימת ומלחיצה.
איננו באמת יודעים מה מרגיש וחש המטופל כאשר אנו פונים אליו, מציפים אותו בשאלות ובגירויים מתוך מטרה לדובב אותו.
בעלי החיים עוסקים בענייניהם, הן אינן שיפוטיים ופחות מאיימים. פעמים רבות בעזרת בעלי חיים אנו מצליחים ליצור קשר עם הילד שלא נוצר בדרכים אחרות.
לדוגמא מקרה מהשבוע האחרון:
ליטל (שם בדוי) בת 5, אינה מדברת, מתקשרת בעזרת ג'סטות, אינה יוצרת קשר עין, ואינה מגיבה לשאלות או לפניות אליה.
כאשר משחקת עם עצמה מדברת לעצמה בסוג של ג'יבריש שאינו מובן, ואף נוהגת לשיר לעצמה .
בזמן האבחון לא הצלחתי ליצור עמה קשר. היא עברה ממשחק למשחק, דיברה לעצמה ולא התייחסה אלי.
לפתע החולדות שבכלוב החלו להרעיש. שני התקרבה אל הכלוב והסתכלה בסקרנות. ישבתי לידה מספר דקות בשקט בלי לדבר, אחר כך פתחתי את הכלוב, נתתי לחולדות מעט לחם. שאלתי את ליטל אם היא רוצה לתת להם לחם והיא ענתה לי "כן". לימדתי אותה כיצד לתת לחולדות את הלחם, היא הקשיבה ועשתה כפי שהראיתי לה. החולדות באו ואכלו מהיד שלה, היא צחקה, פנתה אלי ואמרה לי "הם אכלו ממני, עוד לחם", ואז פנתה לחולדות ואמרה להם "בואו קחו".
הסברתי לה להיות בשקט, להניח את היד פרושה בתוך הכלוב ולחכות שהחולדות יבואו אליה, כאשר הן הגיעו, צחקה בקול פנתה אלי ואמרה "הן הגיעו".
הקשר נוצר, היינו שתי בנות אדם מחוברות בפעילות משותפת, לא מטפלת ומטופלת, לא מבוגרת וילדה, שתינו היינו באותו גובה, ליד כלוב החולדות, נהנות מפעולה פשוטה של האכלת החולדות.
ההמשך?
מקווה שיהיה מה לספר בשבוע הבא
