בפעם הראשונה ששני פגשה ארנבונים היא התרגשה כל כך. היא רצה וצעקה, רדפה אחריהם וקראה להם לבוא אליה. הארנבונים כמובן פחדו והתחבאו.
גם עם החיות הקטנות שאליהן נמשכה- האוגרים, החולדות והעכברים היא התקשתה לעבוד, מרב חיבה לא הצליחה להתאפק ולא למעוך, לצעוק ולהבהיל אותן.
היא כל כך אוהבת חיות וכל כך רוצה בחברתם אבל חסרה את כישורים כיצד ליצור איתם קשר.
וגם איתי. בפגישה הראשונה שלנו נוכחותי החדר כמעט ולא הייתה קיימת.
שני ילדה אוטיסטית, והיא מתקשה ליצור קשר. ההתנהגות שלה הרבה פעמים בלתי מותאמת, היא אינה מנהלת שיחה או מגיבה למה שנאמר לה.
במקרה של שני המפתח לטיפול הייתה הנחשה, הנחשה רתקה אותה. אבל עבודה עם חיה עדינה כל כך דורשת משמעת וקשב להוראות שלי.
ושני הוכיחה- כשיש מוטיבציה חזקה מספיק היא מסוגלת. וללא ספק החיות היוו לה מוטיבציה.
בכל פגישה שלנו שני התקדמה עוד צעד, בהתנהלות עם החיות, בשיחות איתי, באמפטיה שהיא גילתה. ובכל צעד כזה ששני עשתה נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו והתרגשתי. התרגשתי לראות את השינוי המתחולל מולי.
השבוע שני ישבה במשך 20 דקות בשקט, מוקפת ארנבים והאכילה אותם גזר מהיד. הם ישבו סביבה וחיכו לתורם והיא התנצלה השקט ובנועם בפני כל אחד שהיה צריך לחכות לביס שלו.
נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו וראיתי את התהליך והשינוי מול העיניים.
כל אחד מאיתנו יכול לעבור שינוי, צריך רק למצוא את הדרך שמתאימה לו.
